עיכוב

עיכוב

עיכוב מוגדר בסעיף 66 לפרק ג' בחסד"פ (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996:

"הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד סביר שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה".

סעיף 67(א) לאותו חוק קובע כי: "היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכם את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבורי או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו".

מכאן שקיימים שלושה תנאים הכרחיים מצטברים כדי לשכלל את סמכותו של השוטר לעכב חשוד ובכך להגביל חירותו:

האחד, קיומו של חשד סביר כי אדם עבר עבירה או כי עומד לעבור עבירה.

השני, העיכוב הוא לשם אחת מהתכליות הבאות: בירור זהות, בירור מען, חקירה או מסירת מסמכים.

השלישי, העיכוב מוגבל מראש בזמן- זמן סביר בנסיבות המקרה ושלא יעלה על שלוש שעות, אותן יכול קצין ממונה להאריך בשלוש שעות נוספות מנימוקים שיירשמו כשמדובר בעיכוב הקשור למספר רב של מעורבים (סעיף 73 לחוק).

מעבר לתנאים מצטברים אלו חובה על המעכב להודיע למעוכב את סיבת העיכוב והדבר יהא תנאי לחוקיות העיכוב.

בהיעדר תנאים מצטברים אלו, הרי שעיכוב אדם יהא שלא כדין.

מקום ואדם מעוכב אך בשל היותו "מוכר למשטרה" או בשל היותו בעל עבר פלילי מהווה עיכוב שלא כדין והתנאים נועדו למנוע מקרים כאלו.

בסעיף (ב) לאותו סעיף, שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנה למועד אחר שייקבע בהתקיים שני תנאים אלו:

האחד, יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה.

השני, הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו.

סעיף 68 בשונה מסעיף 67 עניינו בעיכוב עד, שגם אז, עיכובו של העד ייערך רק בהתקיים יסוד סביר לחשד שנעברה עבירה והתכלית הינה: בירור זהותו ומענו או חקירתו במקום הימצאו.

שוטר מוסמך תחת תנאים אלו גם להזמין את העד למתן עדות בתחנת המשטרה במועד סביר אחר לצורך ביצוע פעולות אלו. במידה והזיהוי היה בלתי מספק, או היה חשש כי האדם לא יתייצב לחקירה במועד, רשאי השוטר לבקש מאותו אדם להילוות אליו לתחנת המשטרה לשם גביית העדות.

בנוסף, מבחינה פרוצדוראלית, על השוטר לרשום דוח עיכוב שמפרט את שם המעוכב, סיבת העיכוב ומשך העיכוב בהתקיים אחד מאלה:

• במידה והאדם הובא לתחנת המשטרה או זומן אליה.
• במידה והעיכוב עלה על 20 דקות.

אי חוקיות העיכוב רלוונטית מבחינה משפטית לעניין פסלותן של ראיות שהתקבלו כתוצאה מעיכוב שלא כדין וזאת לאור הלכת יששכרוב (ראה ע"פ 5121/98, יששכרוב נ' התובע הראשי ואח' (4.5.2006) שקבעה כלל לפיו יפסלו ראיות שהן תוצר ישיר של פעולה שלא כדין שבוצעה כנגד אדם.

בפרשת יששכרוב נקבע כי נתון לבית המשפט שיקול דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים אם נוכח כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה תפגע באופן מהותי בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדרי של פסקת ההגבלה, קרי, שלא לתכלית ראויה ובאופן שאינו מידתי. בפסד הדין נקבע:

"מדובר בנוסחת איזון עקרונית השואפת להשגת פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד גיסא; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו באידך גיסא".

באופן דומה, וכפי שיפורט בהרחבה בהמשך, אי חוקיות של חיפוש, או חקירה שנגועה באי חוקיות בשל אי אזהרה כדין, עשויים להביא לפסילת הראיות שהושגו בעקבותיהם.

בפסיקה נבחנה השאלה האם התגבשותו של חשד סביר לאחר ובעקבות עיכוב בלתי חוקי יכול לרפא את הפגם שנפל קודם לכן או שמא יש לפסול את הראיות שהתקבלו כתוצאה מעיכוב זה? (ראה בת"פ 20039-09-13, מ"י נ' נידם, 03.03.14)

בפסק הדין נקבע כי התשובה לשאלה זאת שלילית וזאת על רקע קביעות בית המשפט העליון בעניין יששכרוב ובעניין בן חיים. באותו מקרה, עוכב אדם רכוב על אופניים אך בשל העובדה שהשוטר הכירו כמי שפעיל בתחום הרכוש ושלפני מספר ימים נדרש לחקירה בעקבות התפרצות לדירה, בצירוף נסיבות אחרות כמו שלא תושאל כלל לגבי היותו דרוש לחקירה, בהיעדר מידע מודיעיני ובהיעדר אינדיקציה כי הנאשם ניסה להסתיר דבר מה.

נקבע, כי לא די בכך כדי לגבש חשד סביר, שבעטיו ניתן יהא לעכב את אותו אדם וזאת על אף שלאחר שתוחקר אותו אדם בשטח, עלה חשד סביר כי האופניים עליהם רכוב, הינן רכוש גנוב. 

עצם העיכוב נחשב במקרה דנן ללא חוקי ולפיכך, התשאול שנעשה לאותו אדם בשטח, נפסל ובהיעדרו לא היה עוד בסיס לכתב האישום.

מה קורה אם העיכוב עולה על שלוש שעות ואינו מוארך כדין על ידי קצין ממונה ומטעמים שיירשמו, האם עיכוב שלא כדין מסוג זה, מפקיע את סמכות המעצר לאחריו?

בבש"פ 3979/98 הדעות בערכאות השונות היו חלוקות, כשהגיע התיק לעליון נקבע כי אין לעיכוב שלא כדין ולסמכות בית המשפט להורות על מעצר או הארכת מעצר לפי סעיף 13 לחוק ולא כלום.

בספרו של קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון (תשנ"ז, 1997), בעמ' 21, מוסבר כי סמכות העיכוב נועדה במקורה לצמצם ככל הניתן את השימוש בסמכות המעצר ועל מנת שהעיכוב לא יהפך, הלכה למעשה, למעצר, קבע לו המחוקק פרק זמן מירבי. במסגרת הזמן הזה חייבים אנשי המשטרה המטפלים בעניין לקיים את הבירורים הדרושים ולקבוע עמדה באשר להמשך הטיפולים, לרבות אם לבצע מעצר או לא". ומכאן שגם שוטר יכול, בסיומו של העיכוב, לעשות שימוש בסמכותו המעצר ללא צו, בכפוף לנסיבות המקרה.

יש לזכור כי עיכוב יכול בנקל להפוך למעצר וחקירה כעד יכולה בקלות להפוך לחקירה של חשוד תחת אזהרה. מכאן, שמעוכב צריך להיות עירני ולבקש להיוועץ עם עו"ד בטרם תתחיל או תמשך החקירה במידה וכבר החלה.

מטרת העיכוב היא להמנע כאמור ממעצרים מיותרים, עם זאת, השוטר שמעכב ואחריו החוקר בתחנה, מנסים בזמן העיכוב להבין מה קרה בפועל, על ידי עיכוב וחקירה של העדים, החשודים ותפיסת חפצים או מסמכים ככל שישנן. בשלב זה של העיכוב, למעשה, מבררים אם מתגבשים התנאים למעצר או שמא ניתן להסתפק בעיכוב.

עיכוב- זכות להתנגד?

לציין כי שוטר מוסמך לעצור אדם ולהביאו לתחנת המשטרה לתכלית שלשמה ביקש לעכבו אם האדם אינו מציית להוראותיו שניתנו לו על פי סמכויותיו לעיכוב או אם אותו אדם מפריע לשוטר להשתמש בסמכויות העיכוב (סעיף 23(ב) לחוק המעצרים).

אדם שסבור שהוא מעוכב שלא כדין, עשוי למצוא עצמו שואל את עצמו אם הוא יכול להתנגד לעיכוב בשל אי החוקיות של העיכוב. לפי דברי כב' השופט בדימוס, קדמי, בספרו "על סדר הדין בפלילים"(חלק ראשון, עמוד 26) קיימת זכות להתנגד לעיכוב שלא כדין, כך: "נראה כי עיכוב לפרק זמן העולה על הקבוע בסעיף 73, הופך את המשך העיכוב ל"בלתי חוקי" ומקנה לנעכב "זכות התנגדות", לרבות, הזכות לעזוב את המקום שבו הוא מעוכב, כאשר המעכב אינו רשאי למנוע זאת ממנו".

עם זאת, בשל העובדה שבירור חוקיות העיכוב תעשה רק בדיעבד, הרי שאותו אדם שיתנגד עשוי למצוא עצמו עצור בשל אותה התנגדות ולפיכך לא מומלץ לעשות כן. עם זאת, גם במקרה של עיכוב שלא כדין, יכול המעוכב לבקש להיוועץ בעו"ד כמו גם לבקש מעוה"ד שיגיע לתחנה ולעמוד על זכויותיו ובכך לפתור את העניין בדרך יעילה מול השוטרים.

עיכוב על ידי מאבטח או חייל מוסמך, בנוסף לשוטר:

מכורח המציאות הבטחונית בישראל, ניתנו בחוק סמכויות עיכוב גם למאבטחים ולחיילים בנוסף לשוטרים וזאת בחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, תשס"ה- 2005.

בגדר סמכויות אלו, רשאי חייל מוסמך או מאבטח, בנוסף לשוטר, לעכב אדם שהתקיים לגביו חשד סביר שנושא נשק שלא כדין או עומד לעשות שימוש שלא כדין בנשק, או לעכב אדם שמתקיים לגביו חשד סביר שהוא עומד לבצע עבירה העלולה לסכם את ביטחונו של אדם, את בטחון הציבור או המדינה וזאת עד לבואו של שוטר. על עיכוב מסוג זה יחולו סעיפים 72-74 לחסד"פ (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996. גם כאן קיימת אפשרות להשתמש בכוח סביר לצורך העיכוב, מקום ואדם מסרב לעיכוב.

עיכוב על ידי אדם פרטי:

החוק מאפשר בסעיף 75, עיכוב גם על ידי אדם פרטי עד לבואו של שוטר בהתקיים אחד מהתנאים הבאים:

אחד, האדם חשוד כי ביצע בפניו עבירת אלימות, פשע, גניבה או עבירה שגרמה נזק של ממש לרכוש.

שני, אדם אחר הקורא לעזרה מצביע על אדם החשוד שביצע בפניו עבירת אלימות, פשע, גניבה או עבירה שגרמה נזק של ממש לרכוש.

בנוסף לתנאים האלו קיים תנאי מצטבר נוסף והוא שיש חשש שהחשוד יימלט או שזהותו אינה ידועה. גם כאן, משך העיכוב לא יעלה על 3 שעות והמעוכב יימסר לידי שוטר ללא דיחוי. במקרה זה, החוק מאפשר לאדם פרטי לצורך העיכוב להשתמש בכוח סביר אם החשוד סירב להיעתר לבקשת העיכוב ובלבד שלא יהיה בשימוש בכוח כדי לגרום לחשוד חבלה.

אי עמידה בתנאים הקבועים בחוק, תוביל להרשעה בפלילים של מאבטח או אדם פרטי שעשה שימוש בסמכות העיכוב שלא כדין. כך לדוגמא בפ 1807/05 מ"י נ' תומר כהן ואח' ((פורסם בנבו), 02.02.09), בית המשפט הרשיע נאשמים שעיכבו שלא כדין אדם ערבי בתחנת אוטובוס. המאבטחים טענו כי עשו שימוש בסמכות העיכוב של אדם פרטי ולשם כך השתמשו בכוח סביר וכן טענו לשימוש לסמכותם כמאבטחים לעכב אדם. בית המשפט לא קיבל את טענותיהן לאחר שבחן את טענותיהם על רקע סוגיית שלילת חירותו של אדם לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והכלל כי אין לעשות דין עצמי. כך, בהמ"ש קבע כי הסמכות לעכב את המתלוננים לא הוכחה בנסיבות העניין. לא הכוח כי היה חשש ממשי שהמתלונן יימלט מהמקום, או קיומו של היבט ייחודי כלשהו שהעיד כי המתלונן התכוון להימלט, כמו מגורים מחוץ לישראל. הנאשמים אף לא נקטו בכל פעולה של ניסיון לזהות את המתלונן. מניתוח העדויות עלה גם כי העיכוב והשימוש בכוח לא היו מבוססים על חשד סביר כנדרש על פי חוק אלא בשל החשד כי המתלונן תקף מאבטח.